בית כנסת בחרדה

השבת אמרתי לראשונה דבר תורה בבית הכנסת. אני אישה בת 29, למדתי כמה שנים תורה ספרות ומדרש, באופן כללי אני אחת כזו שאוהבת לדבר מול קהל. אבל, ובכן, בבית הכנסת? פעם ראשונה.

על מה דיברתי?

תאורטיקן קנדי בשם לארי גרין טוען שיש כמה תנאים שצריכים להיות בשביל ליצור למידה טרנספורמטיבית (מטמירה), כזו שיוצרת שינוי בזהות הלומד/ת. בין השאר, הוא מונה את שני התנאים הבאים:

1. הלומד/ת צריך/ה להיות במצב למינילי - סיפי - בין לבין. מכינה קדם צבאית היא דוגמא מצוינת למצב לימינלי המאפשר למידה טרנספורמטיבית. הלומד/ת נמצא/ת בין סיום הלימודים התיכוניים לבין השירות הצבאי, בין להיות ילד ללהיות מבוגר. באמת תלמידי מכינות עוברים למידה טרנספורמטיבית, משמעותית, המאפשרת להם שאילת שאלות נוקבות והשפעה על הזהות שלהם.

2. חרדה - גרין טוען שעל מנת לאפשר למידה טרנספורמטיבית (איזו מילה ארוכה!), הלומד/ת צריך/ה להיות במצב של חרדה, רק מתוך החרדה ניתן באמת להשתנות. כך לטענתו וניתן בהחלט לדון על כך.

ב"דבר תורה" שלי טענתי ששני התנאים מתקיימים באופן פנטסטי במעמד הר סיני -

1. עם ישראל נמצא במצב לימינלי, בין מצריים לארץ ישראל, בדרך אל, על הסף...

2. הקב"ה זורע מידה ניכרת של חרדה במעמד. הדבר בא לידי ביטוי בשני פסוקים מפתיעים - "ויחרד כל העם אשר המחנה", ו- "ויחרד כל ההר". העם וההר מתמלאים חרדה.

לא רוצה לעשות ספויילר, אבל תוך כמה פרקים נגלה שהחרדה היתה קצת מוגזמת מדי. העם לא ממש למד למידה משמעותית במעמד הר סיני ומהר מאד הם חוזרים אל הישן והטוב. ה"קבוצה" מתפרקת (מנזמיהם), וממליכה לה מנהיג חדש (אהרן).

אני תוהה אם ב"דבר תורה" בבית כנסת יש התנאים ללמידה טרנספורמטיבית. האם השומעים חשים חרדה לקראת הקריאה או ה"דבר תורה"? האם הם נמצאים במצב לימנלי כלשהו? כנראה שלא. אני מניחה שרוב הפעמים השומעים מאזינים מתוך אדישות/שעמום/אולי קצת סקרנות, לפעמים. אני, לעומת זאת, חוויתי חוויה חדשה, עברתי מלהיות קהל פאסיבי, ללהיות חלק מן הציבור, ואכן חוויתי גם (קצת) חרדה לפני שעמדתי לדבר. מקווה שהצלחתי להעביר קצת מהחוויה הזו גם לשומעים והשומעות.

שכוייח, חזקות וברוכות!